פורום השדים האדומים
http://www.shedim.com/bb/

יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו
http://www.shedim.com/bb/viewtopic.php?f=4&t=113546
עמוד 2 מתוך 2

מחבר:  Red or Dead [ 11 מאי 2016, 15:41 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

:ROSE:

מחבר:  עמי נאווי [ 01 מאי 2017, 09:57 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

ציטוט:
אהבה אחת
החיבה לכדורסל חיברה בין דן סלע ז"ל לנבן ספאחיה. האחד היה אוהד הפועל ת"א, השני מאמן מכבי תל אביב. מעל ל-30 שנים הפרידו ביניהם, אבל זה לא מנע מהם לפתח חברות בין יבשתית. סיפורו המרגש של נער עם מוח כדורסל מבריק, שלעולם לא הפסיק לחלום

אור אבולעפיה 01.05.17 - 08:01 31

תמונה

יש סיפורים שאי אפשר להסביר אותם, כאלה שאם נבחן על פי הנתונים היבשים, הצפי זה שהם יתפתחו לכיוון אחר לגמרי, כי ככה העולם עובד ואין מקום באמת לחלומות ולפנטזיות.

נבן ספאחיה הוא אחד המאמנים הבכירים שיצאו מאירופה. אליפויות בקרואטיה, סלובניה, ליטא, ישראל, ספרד וטורקיה ומינוי יוקרתי לתפקיד עוזר מאמן אטלנטה הוקס מה-NBA היו אמורים ליצור לו שורה של יועצים בכירים, אנשי כדורסל מרחבי היבשת שיעזרו לו להתקדם.

יחד עם זאת, בשקט בשקט ובלי שאף אחד ידע, למאמן הקרואטי היה יועץ ישראלי, אחד שלא מתבייש לבקר אותו וגם לייעץ לו, למרות שטרם לו מלאו 18. לנער הזה קראו דן סלע זכרו לברכה, חלל צה"ל מעפולה, שפיתח מערכת יחסים יוצאת דופן עם אקס מכבי ת"א.

אב ובן, אח גדול לאח קטן, חברים. בחרו את הסופרלטיב שיתאר את הקשר הבלתי אפשרי שנרקם בין השניים שהיו מדברים על בסיס קבוע. דן סלע לא היה ילד רגיל. בזמן שאחרים היו עסוקים בבילויים, הוא היה פריק של כדורסל, או יותר נכון גאון כדורסל. כשאומרים את המילה 'פריק' מתכוונים לאחד שנסע בין אולמות כדורסל ביבשת, ניהל רשימות מעקב ובמקביל תיכנן לבנות מערכת לאיתור שחקנים. ילד פלא, שאוהב, חי ומבין את כל מה שסובב סביב הכדור הכתום.

מילדותו, רק קבוצה אחת הייתה בלב של סלע: הפועל ת"א. הוא לא היה אוהד אדיש, אלא אדוק, כזה ששמים לב לאהדה שלו בכל רגע שנמצאים איתו. הוא סירב לעשות שימוש במוצרים של נותנת החסות של מכבי ת"א וגם אי אפשר היה למצוא בארון שלו שום פריט עם פס צהוב קטן, כדי שחלילה לא יזהו אותו עם היריבה העירונית.

אז איך נוצר הקשר המדהים בין השניים? סיפור קטן ימחיש את הלב הגדול שהיה לסלע. כשהיה רק בן 9 הילד מעפולה שצפה בכל משחק ומשחק, ראה איך במכבי ת"א מחליטים לסיים את דרכו של הקרואטי, והרגיש שנעשה לו עוול, שמגיע לו יחס אחר, למרות שספאחיה בכלל עמד על הקווים של היריבה השנואה.
השניים לא נפגשו מעולם קודם לכן, וגם לא היו להם חברים משותפים, אבל סלע החליט שהוא חייב לעשות מעשה, שיעיד על הלב הענק שאפיין אותו. בזמן שאחרים היו מביעים את מחאתם בטוקבקים או ברשתות החברתיות, סלע שם לעצמו משימה: להגיע לנבן ספאחיה ולהבהיר לו שיש אנשים בישראל שידעו להעריך את העבודה שלו, וזאת רק כדי להשאיר לו טעם טוב מהקדנציה בארץ הקודש.

"כאב לו הפיטורין של ספאחיה בתור ילד, אז אמרנו לו בתור הורים שאם זה חשוב לו, שימצא את הדרך להגיד לו. לא חשבנו שהוא יילך עם זה עד הסוף", שיחזרה אימו, איילת סלע, "איכשהו הוא יצר איתו קשר וכתב לו את אשר על ליבו ומאז נוצר ביניהם משהו מיוחד. גם אנחנו הופתענו". "ספאחיה התרגש עד דמעות מהמחווה, הוא חשב שכבר שכחו אותו בישראל", אימו המשיכה, "מאותו רגע הוא אמר 'יש לך עוד חבר' והם הם נשארו בקשר".

אלה לא היו יחסים שנועדו לרצות את התקשורת ולשפר את התדמית של ספאחיה, אלא כאלה שהתנהלו מתוך חברות כנה ואמיתית, וחיבור בין אוהבי כדורסל שלא מושפעים משום גורם חיצוני. מה שהתחיל עם הודעות SMS הדדיות, המשיך לטיסות, הליכה למשחקים יחד ושיחות לתוך הלילה. ספאחיה הופתע מהידע הנרחב של הנער בכדורסל, שלא היסס לייעץ בזמן ואחרי משחק, כאשר השניים אף היו מנתחים משחקים ומהלכים.

"בהתחלה בתור ילד קטן זה מאוד ריגש אותו שמישהו כזה מתייחס אליו", אימו של דן סיפרה, "הוא היה שולח לו בהצלחה ושהוא שמח שניצח. ככל שהזמן חלף דן היה ממריא אליו למשחקים ולא התבייש לשלוח לו הודעות והמלצות עם מי כדאי לו לשחק ומה כדאי לעשות מול יריבות. נבן סיפר שהעצות האלו עזרו לו מספר פעמים".
עוזר המאמן של אטלנטה הוקס העריך את חברו הישראלי, אבל ככזה שהכיר את עולם הכדורסל, ניסה להציע לו להתמקד בלימודים ובמוזיקה. לדן היו תכניות אחרות. הוא שינן מערכים, הכיר שחקנים ברחבי היבשת, נסע לצפות במשחקים לבדו, הלך למסיבות עיתונאים וגרם לבכירי הכדורסל בישראל להתפלא מההבנה יוצאת הדופן של מי שעדיין לא מלאו לו 18.

"נבן כל הזמן ניסה להסביר לו שהמקצוע נורא קשה ורע, ומישהו עם ראש מבריק כמו שלו צריך להתרכז בלימודים או במוזיקה כדי למקסם את היכולות שלו", אימו של סלע נזכרה.
על רקע היחסים הקרובים בין השניים, לדן היתה תמיד מטרה אחת: להפוך את ספאחיה לאדום. "דן פעם אחת הביא לנבן דגל של הפועל ת"א, אבל הוא לא הסכים להצטלם איתו", האם סיפרה, "הוא תמיד אמר לו שהגיע הזמן שלו להיות לאדום ולהפוך ל'נורמלי', אבל נבן נשאר צהוב".
בזמן שילדים בני גילו העריצו את שאראס ושחקנים אירופיים אחרים, סלע העריץ את דראז'ן פטרוביץ', אגדת הכדורסל הקרואטי, שהלך לעולמו בגיל 28 בצורה פתאומית. למרות שלא יצא לו לראות את מי שכונה "מוצרט של הכדורסל" כששיחק, הנער העריץ אותו, ואפילו עלה לקברו יחד ספאחיה כדי לחלוק לו כבוד.
"הקשר הזה נורא הפחיד אותנו כי קראו לו 'מוצרט של הכדורסל' וגם דן אהב מוזיקה וכדורסל", האם שיחזרה, "הוא נסע כמה פעמים לקבר של פטרוביץ' עם נבן שעזר לו להגשים עוד יעד. הדמיון הזה הלחיץ אותי ופחדתי מגורל דומה". הנער סיפר להוריו על החלום שלו ליצור קשר עם אימו של הכדורסלן האגדי כדי לחזק אותו ולהגיד לה עד כמה הוא רוחש כבוד לבנה ולחזק אותה.

סלע סיים את לימודיו בהצטיינות, ובעקבות העובדה שקפץ כיתה, נאלץ להמתין שנה עד לגיוסו לצה"ל. בשונה מילדים אחרים בני גילו, הוא ניצל את הזמן כדי להוביל את פרויקט פרחי ספורט העירוני. הנער עבר בין בית הספר השונים בעיר, הדריך קבוצות ספורט שונות, כשבעיר כבר ניבאו לו עתיד ורוד. "ילדים לא האמינו שהוא בן 18", איילת סלע אמרה, "העצות, הידע המקצועי והביטחון גרמו לחשוב שהוא בן 30".
באוגוסט 2015, סלע התגייס והחל בטירונות במסלול בו היה מיועד לשמש כמפקד. 16 ימים בלבד מרגע גיוסו, הוא התמוטט בעקבות מכת חום והלך לעולמו במהלך סדרת חינוך בירושלים, והוא בן 18 בלבד. המוות הטראגי היכה בהלם את המשפחה, ואת ספאחיה שאף הגדיל לעשות כשהמריא לישראל במיוחד על מנת לחזק את המשפחה ברגעים הקשים.

"מדובר בילד שפשוט היה חולה כדורסל. פשוט מבריק", רגב פנאן, מאמן הכושר של מכבי ת"א וחבר של המשפחה, סיפר לאחר האסון, "הוא הכיר כל שחקן שאי פעם כדרר, מכל מקום ומכל גיל. הוא אהב את המגרש וחי את הענף. הכרתי אותו דרך האימהות שלנו, שהן חברות. אני זוכר שבגיל 15 הוא כבר רצה להירשם לקורס מאמנים ,בווינגייט למרות שגיל הרישום היה 16. הוא עשה שמיניות באוויר כדי להירשם. ילד כל כך טוב, זו טרגדיה נוראית".

"ספאחיה לקח את זה מאוד קשה, הוא עזב את הכל באטלנטה ולהגיע לישראל בחשאי", האם סיפרה, "הוא בא אחרי השבעה, ביקר את הקבר והיה שם המון בכי".

"אני מרגיש נורא ורק רוצה לחזק את ההורים, איילת ומוטי, ברגע הקשה הזה", ספאחיה סיפר אז, "מילים לא יוכלו לתאר את העצב שאני חש. הוא היה גאון כדורסל וכמו בן בשבילי". וכשהוא אומר בן, אז הוא באמת מתכוון לזה. מאז המקרה, ספאחיה דואג לדבר על בסיס קבוע עם המשפחה, ולמרות שיש לו שתי בנות משל עצמו, הוא בחר להציב בתמונת התצוגה ב"וואצאפ" שלו תמונה של סלע ז"ל, וזאת כדי להנציח את חברו הטוב.

החיבור המדהים בין סלע לספאחיה ממחיש את הקשר המדהים שיכול להיווצר בזכות הספורט, כזה שמגשר על שוני, מרחק, אהדה, גיל ומוצא. דן הראה לאקס מכבי ת"א את הישראלי היפה: זה שלא מתלהם, לא מבקר, אלא בא מאהבה והערכה, ולא מפחד ללכת הכי רחוק עם החלומות שלו.

גם היום מורשתו של דן מונצחת על ידי הספורט שכל כך אהב. טורניר הכדורסל על שמו בעפולה, שם עזר לילדים בלימודים, נערך במשך כל שנה ואליו מגיעות קבוצות מכל אזור הצפון.

יהי זכרו ברוך.

http://www.sport5.co.il/HTML/Articles/A ... 41715.html

מחבר:  סומך [ 01 מאי 2017, 10:19 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

עמי נאווי כתב:
ציטוט:
אהבה אחת
החיבה לכדורסל חיברה בין דן סלע ז"ל לנבן ספאחיה. האחד היה אוהד הפועל ת"א, השני מאמן מכבי תל אביב. מעל ל-30 שנים הפרידו ביניהם, אבל זה לא מנע מהם לפתח חברות בין יבשתית. סיפורו המרגש של נער עם מוח כדורסל מבריק, שלעולם לא הפסיק לחלום

אור אבולעפיה 01.05.17 - 08:01 31

תמונה

יש סיפורים שאי אפשר להסביר אותם, כאלה שאם נבחן על פי הנתונים היבשים, הצפי זה שהם יתפתחו לכיוון אחר לגמרי, כי ככה העולם עובד ואין מקום באמת לחלומות ולפנטזיות.

נבן ספאחיה הוא אחד המאמנים הבכירים שיצאו מאירופה. אליפויות בקרואטיה, סלובניה, ליטא, ישראל, ספרד וטורקיה ומינוי יוקרתי לתפקיד עוזר מאמן אטלנטה הוקס מה-NBA היו אמורים ליצור לו שורה של יועצים בכירים, אנשי כדורסל מרחבי היבשת שיעזרו לו להתקדם.

יחד עם זאת, בשקט בשקט ובלי שאף אחד ידע, למאמן הקרואטי היה יועץ ישראלי, אחד שלא מתבייש לבקר אותו וגם לייעץ לו, למרות שטרם לו מלאו 18. לנער הזה קראו דן סלע זכרו לברכה, חלל צה"ל מעפולה, שפיתח מערכת יחסים יוצאת דופן עם אקס מכבי ת"א.

אב ובן, אח גדול לאח קטן, חברים. בחרו את הסופרלטיב שיתאר את הקשר הבלתי אפשרי שנרקם בין השניים שהיו מדברים על בסיס קבוע. דן סלע לא היה ילד רגיל. בזמן שאחרים היו עסוקים בבילויים, הוא היה פריק של כדורסל, או יותר נכון גאון כדורסל. כשאומרים את המילה 'פריק' מתכוונים לאחד שנסע בין אולמות כדורסל ביבשת, ניהל רשימות מעקב ובמקביל תיכנן לבנות מערכת לאיתור שחקנים. ילד פלא, שאוהב, חי ומבין את כל מה שסובב סביב הכדור הכתום.

מילדותו, רק קבוצה אחת הייתה בלב של סלע: הפועל ת"א. הוא לא היה אוהד אדיש, אלא אדוק, כזה ששמים לב לאהדה שלו בכל רגע שנמצאים איתו. הוא סירב לעשות שימוש במוצרים של נותנת החסות של מכבי ת"א וגם אי אפשר היה למצוא בארון שלו שום פריט עם פס צהוב קטן, כדי שחלילה לא יזהו אותו עם היריבה העירונית.

אז איך נוצר הקשר המדהים בין השניים? סיפור קטן ימחיש את הלב הגדול שהיה לסלע. כשהיה רק בן 9 הילד מעפולה שצפה בכל משחק ומשחק, ראה איך במכבי ת"א מחליטים לסיים את דרכו של הקרואטי, והרגיש שנעשה לו עוול, שמגיע לו יחס אחר, למרות שספאחיה בכלל עמד על הקווים של היריבה השנואה.
השניים לא נפגשו מעולם קודם לכן, וגם לא היו להם חברים משותפים, אבל סלע החליט שהוא חייב לעשות מעשה, שיעיד על הלב הענק שאפיין אותו. בזמן שאחרים היו מביעים את מחאתם בטוקבקים או ברשתות החברתיות, סלע שם לעצמו משימה: להגיע לנבן ספאחיה ולהבהיר לו שיש אנשים בישראל שידעו להעריך את העבודה שלו, וזאת רק כדי להשאיר לו טעם טוב מהקדנציה בארץ הקודש.

"כאב לו הפיטורין של ספאחיה בתור ילד, אז אמרנו לו בתור הורים שאם זה חשוב לו, שימצא את הדרך להגיד לו. לא חשבנו שהוא יילך עם זה עד הסוף", שיחזרה אימו, איילת סלע, "איכשהו הוא יצר איתו קשר וכתב לו את אשר על ליבו ומאז נוצר ביניהם משהו מיוחד. גם אנחנו הופתענו". "ספאחיה התרגש עד דמעות מהמחווה, הוא חשב שכבר שכחו אותו בישראל", אימו המשיכה, "מאותו רגע הוא אמר 'יש לך עוד חבר' והם הם נשארו בקשר".

אלה לא היו יחסים שנועדו לרצות את התקשורת ולשפר את התדמית של ספאחיה, אלא כאלה שהתנהלו מתוך חברות כנה ואמיתית, וחיבור בין אוהבי כדורסל שלא מושפעים משום גורם חיצוני. מה שהתחיל עם הודעות SMS הדדיות, המשיך לטיסות, הליכה למשחקים יחד ושיחות לתוך הלילה. ספאחיה הופתע מהידע הנרחב של הנער בכדורסל, שלא היסס לייעץ בזמן ואחרי משחק, כאשר השניים אף היו מנתחים משחקים ומהלכים.

"בהתחלה בתור ילד קטן זה מאוד ריגש אותו שמישהו כזה מתייחס אליו", אימו של דן סיפרה, "הוא היה שולח לו בהצלחה ושהוא שמח שניצח. ככל שהזמן חלף דן היה ממריא אליו למשחקים ולא התבייש לשלוח לו הודעות והמלצות עם מי כדאי לו לשחק ומה כדאי לעשות מול יריבות. נבן סיפר שהעצות האלו עזרו לו מספר פעמים".
עוזר המאמן של אטלנטה הוקס העריך את חברו הישראלי, אבל ככזה שהכיר את עולם הכדורסל, ניסה להציע לו להתמקד בלימודים ובמוזיקה. לדן היו תכניות אחרות. הוא שינן מערכים, הכיר שחקנים ברחבי היבשת, נסע לצפות במשחקים לבדו, הלך למסיבות עיתונאים וגרם לבכירי הכדורסל בישראל להתפלא מההבנה יוצאת הדופן של מי שעדיין לא מלאו לו 18.

"נבן כל הזמן ניסה להסביר לו שהמקצוע נורא קשה ורע, ומישהו עם ראש מבריק כמו שלו צריך להתרכז בלימודים או במוזיקה כדי למקסם את היכולות שלו", אימו של סלע נזכרה.
על רקע היחסים הקרובים בין השניים, לדן היתה תמיד מטרה אחת: להפוך את ספאחיה לאדום. "דן פעם אחת הביא לנבן דגל של הפועל ת"א, אבל הוא לא הסכים להצטלם איתו", האם סיפרה, "הוא תמיד אמר לו שהגיע הזמן שלו להיות לאדום ולהפוך ל'נורמלי', אבל נבן נשאר צהוב".
בזמן שילדים בני גילו העריצו את שאראס ושחקנים אירופיים אחרים, סלע העריץ את דראז'ן פטרוביץ', אגדת הכדורסל הקרואטי, שהלך לעולמו בגיל 28 בצורה פתאומית. למרות שלא יצא לו לראות את מי שכונה "מוצרט של הכדורסל" כששיחק, הנער העריץ אותו, ואפילו עלה לקברו יחד ספאחיה כדי לחלוק לו כבוד.
"הקשר הזה נורא הפחיד אותנו כי קראו לו 'מוצרט של הכדורסל' וגם דן אהב מוזיקה וכדורסל", האם שיחזרה, "הוא נסע כמה פעמים לקבר של פטרוביץ' עם נבן שעזר לו להגשים עוד יעד. הדמיון הזה הלחיץ אותי ופחדתי מגורל דומה". הנער סיפר להוריו על החלום שלו ליצור קשר עם אימו של הכדורסלן האגדי כדי לחזק אותו ולהגיד לה עד כמה הוא רוחש כבוד לבנה ולחזק אותה.

סלע סיים את לימודיו בהצטיינות, ובעקבות העובדה שקפץ כיתה, נאלץ להמתין שנה עד לגיוסו לצה"ל. בשונה מילדים אחרים בני גילו, הוא ניצל את הזמן כדי להוביל את פרויקט פרחי ספורט העירוני. הנער עבר בין בית הספר השונים בעיר, הדריך קבוצות ספורט שונות, כשבעיר כבר ניבאו לו עתיד ורוד. "ילדים לא האמינו שהוא בן 18", איילת סלע אמרה, "העצות, הידע המקצועי והביטחון גרמו לחשוב שהוא בן 30".
באוגוסט 2015, סלע התגייס והחל בטירונות במסלול בו היה מיועד לשמש כמפקד. 16 ימים בלבד מרגע גיוסו, הוא התמוטט בעקבות מכת חום והלך לעולמו במהלך סדרת חינוך בירושלים, והוא בן 18 בלבד. המוות הטראגי היכה בהלם את המשפחה, ואת ספאחיה שאף הגדיל לעשות כשהמריא לישראל במיוחד על מנת לחזק את המשפחה ברגעים הקשים.

"מדובר בילד שפשוט היה חולה כדורסל. פשוט מבריק", רגב פנאן, מאמן הכושר של מכבי ת"א וחבר של המשפחה, סיפר לאחר האסון, "הוא הכיר כל שחקן שאי פעם כדרר, מכל מקום ומכל גיל. הוא אהב את המגרש וחי את הענף. הכרתי אותו דרך האימהות שלנו, שהן חברות. אני זוכר שבגיל 15 הוא כבר רצה להירשם לקורס מאמנים ,בווינגייט למרות שגיל הרישום היה 16. הוא עשה שמיניות באוויר כדי להירשם. ילד כל כך טוב, זו טרגדיה נוראית".

"ספאחיה לקח את זה מאוד קשה, הוא עזב את הכל באטלנטה ולהגיע לישראל בחשאי", האם סיפרה, "הוא בא אחרי השבעה, ביקר את הקבר והיה שם המון בכי".

"אני מרגיש נורא ורק רוצה לחזק את ההורים, איילת ומוטי, ברגע הקשה הזה", ספאחיה סיפר אז, "מילים לא יוכלו לתאר את העצב שאני חש. הוא היה גאון כדורסל וכמו בן בשבילי". וכשהוא אומר בן, אז הוא באמת מתכוון לזה. מאז המקרה, ספאחיה דואג לדבר על בסיס קבוע עם המשפחה, ולמרות שיש לו שתי בנות משל עצמו, הוא בחר להציב בתמונת התצוגה ב"וואצאפ" שלו תמונה של סלע ז"ל, וזאת כדי להנציח את חברו הטוב.

החיבור המדהים בין סלע לספאחיה ממחיש את הקשר המדהים שיכול להיווצר בזכות הספורט, כזה שמגשר על שוני, מרחק, אהדה, גיל ומוצא. דן הראה לאקס מכבי ת"א את הישראלי היפה: זה שלא מתלהם, לא מבקר, אלא בא מאהבה והערכה, ולא מפחד ללכת הכי רחוק עם החלומות שלו.

גם היום מורשתו של דן מונצחת על ידי הספורט שכל כך אהב. טורניר הכדורסל על שמו בעפולה, שם עזר לילדים בלימודים, נערך במשך כל שנה ואליו מגיעות קבוצות מכל אזור הצפון.

יהי זכרו ברוך.

http://www.sport5.co.il/HTML/Articles/A ... 41715.html

אני מכיר את הוריו. אנשים אציליים

מחבר:  אדום אופטימי [ 01 מאי 2017, 18:43 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

"אלון בקל ז"ל אתה חי".

https://www.facebook.com/MaccabiTLVBask ... =3&theater

מחבר:  גרזן אדום [ 08 מאי 2019, 09:38 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

נזכור ולא נשכח לעולם.

מחבר:  אדום עתיק [ 08 מאי 2019, 13:35 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

לזכרו של דניאל דניאלי, שחקן הפועל 1961-1966

http://wiki.red-fans.com/index.php?titl ... 7%9C%D7%99

מחבר:  אדום ותיק [ 08 מאי 2019, 15:14 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

אדום עתיק כתב:
לזכרו של דניאל דניאלי, שחקן הפועל 1961-1966

http://wiki.red-fans.com/index.php?titl ... 7%9C%D7%99


ראו גם כתבה YNET מהיום.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340, ... 73,00.html

ראיתי אותו משחק בבלומפילד. היה שותף לאליפות שלנו ב 65\66.
אם למישהו יש קשר עם ותיקי הפועל - אמציה, פרימו, בורבה , שייע יתכן ויוכל להביא עוד סיפורים עליו.

מחבר:  גרזן אדום [ 27 אפריל 2020, 18:07 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

יזכור :ROSE:
מקווה שאין שמות להוסיף

מחבר:  פישונט [ 27 אפריל 2020, 21:29 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

"את כל עולמי, תזכרי את זה"
נאוה עובדיה, 68, גבעתיים, כותבת על אביה אברהם עופרי ז"ל
בבוקר 5 ביוני 1967 הגיע אבא שלי, אברהם, לתיכון שבו למדתי. הייתי בכיתה ט'. הוא קרא לי לצאת מהכיתה ואמר: "נאוה, אנחנו במלחמה, זה צו 8". חיבק אותי ונישק אותי ואמר לי, "אני לא יודע אם אחזור, תשמרי על אמא ועל אחיך. אני אוהב אותך, את כל עולמי, תמיד תזכרי את זה". את הרגע הזה לא אשכח לעולם.
אבי, אברהם עופרי ז"ל, נהרג בגיל 41. הוא נפגע מרסיס פגז בערבו של היום הראשון במלחמת ששת הימים בהפגזות הכבדות בסיני. לצערי, הוא לא הספיק לדעת שלאחר שישה ימים של לחימה ניצחנו, ובגדול.
איש יפה תואר היה אבא, איש אשכולות. היה בו כל כך הרבה עומק, אדם אינטליגנטי ואינדיבידואלי, תמיד עם חיוך ובעל חוש הומור. כל כולו היה נתינה ואהבה לזולת. כל מי שהכיר אותו, התאהב בו מייד. כעסקן ציבור אבא העניק מעצמו ועזר לאנשים רבים. הוא עבד במחלקת התברואה בעיריית תל אביב ושימש פעיל וחבר בתנועת העבודה, שבמסגרתה השתתף בוועידות רבות עם דוד בן־גוריון וגולדה מאיר. הוא היה חבר הנהלת מפא"י ואפילו בקבוצת הסדרן של אגודת הפועל ת"א בכדורגל.

אבל גם אמן הוא היה. אבא היה שחקן וזמר באופרה הישראלית, ובכלל זה באופרות "כרמן", "אאידה", "לה בוהם" ו"לה טרוויאטה". נוסף על כל עיסוקיו, היה לאבי תחביב - צילום. בזכות תחביב זה נותרתי עם מזכרת יקרה מכל, יותר מאלף תמונות שצילם במהלך חייו.
אבי ידע לדבר שמונה שפות על בוריין. כפי שאפשר לצפות מאיש אשכולות עם ידע בכל כך הרבה תחומים, גם ביחסו אלינו, ילדיו, הוא היה פרפקציוניסט. בבית היתה לנו ספרייה ענקית שכללה ספרים בכל נושא שרק אפשר לדמיין, ספרים שעסקו בפוליטיקה, פרוזה, שירה, ביוגרפיות ועוד. גם אני נדבקתי בחיידק, ועד היום זו אהבה גדולה שלי. עד גיל 15 חיי התאפיינו בבילויים רבים עימו, בעיקר בשבתות ובחגים. הוא אפשר לי להתלוות אליו למשחקי הפועל ת"א ולהצגות אופרה שבהן השתתף. בימי שישי, כמו בכל בית בישראל, היינו יושבים יחד לצפות בסרט הערבי, עם השחקן והזמר פריד אל־אטרש. עד היום, כשאני שומעת את שיריו, אני בוכה.
אבא אהב מאוד את הצבא, וכשהיה לובש את המדים ויוצא למילואים נראה לי, בעיניים של ילדה, לא פחות ממושלם. הוא עבר שתי מלחמות, אך השלישית הכריעה אותו. באותו בוקר בבית הספר חיבקתי ונישקתי אותו. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה, ושזו למעשה הפרידה שלנו. בכל פעם שאני נזכרת ברגע הזה, אני חושבת "למה דווקא הוא?", אבל זו כנראה תרומתו רבת השנים למדינה שכל כך אהב.
עד היום קשה לי להשלים עם האובדן של אבא, ותמיד אמרתי לשלושת בניי: "חבל שלא זכיתם להכיר את סבכם". ההיכרות שלהם איתו היא רק מהסיפורים שלי ומהתמונות הרבות שהשאיר. בני בכורי קרוי על שמו, אברהם (אבי). כל מה שאני ומי שאני, קווי האופי שלי, נחישותי - עוצבו מהחינוך שקיבלתי מאבי, חינוך קפדני ומלא אהבה שהעברתי גם לילדיי. מוסר העבודה שהיה בו, הפרפקציוניזם, האהבה לזולת ולמשפחתו - אלה הערכים אשר מאז ועד היום אני ניזונה מהם.
תמונה
https://www.israelhayom.co.il/article/755581

מחבר:  גרזן אדום [ 28 אפריל 2020, 07:32 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

כשהשמיים הפכו אדומים: על דני שיפנבאוור ז"ל
מקפטן הפועל ת"א בנוער לגיבור ישראל. עשור לאסון היסעור, ולדאבל, סיפור הטייס שנפל ברומניה והותיר מורשת: "מלחמות יש תמיד, מונדיאל רק כל 4 שנים

כמעט עשור עבר מאז הדאבל האחרון של הפועל תל אביב בעונת 2009/10. קצת פחות מאז ההופעה האחרונה של האדומים בשלב הבתים של ליגת האלופות בעונה לאחר מכן. כל כך הרבה השתנה במתחם חודורוב. תהפוכות וטלטלות אין קץ. התרסקות מקצועית וכלכלית, פירוק, ירידת ליגה, עלייה, הישרדות. רק העונה נראו ניצנים של הצלחה עם חזרת הקבוצה לפלייאוף העליון ולמעמד חצי גמר גביע המדינה.

אבל כל מה שעבר על המועדון האדום הוא כאין וכאפס לעומת מה שעבר על משפחת שיפנבאוור באותם ימים, קצת אחרי הדאבל, בעיצומו של קמפיין מוקדמות הצ'מפיונס ההיסטורי של הפועל ת”א עם הקבוצה הבלתי נשכחת של אלי גוטמן ויוסי אבוקסיס. עבורם, העשור האחרון היה הראשון ללא האב, הבעל, האח, הבן – הטייס אל"מ דניאל שיפנבאוור ז"ל, שנפל באסון היסעור ברומניה.

שיפנבאוור ז"ל, שהיה שחקן מצטיין במחלקת הנוער של הפועל ת"א בצעירותו, שימש אף כקפטן קבוצת הנוער. המגן השמאלי המבטיח של האדומים בחר באותם ימים בקורס הטייס על פני הכדורגל, בתל נוף על פני מגרש האימונים בגבעת העלייה, והשאר – היסטוריה צבאית מפוארת, וגם מורשת כדורגל שחקוקה לנצח אצל משפחתו ובעיקר לבניו עמית, רועי ויונתן.

כדי להבין את אותה מורשת, יש להתמקד בשורשים. דני שיפנבאוור ז"ל, בנם של סוזנה ויגאל ואח של רות ואריאלה, נולד באורוגוואי. בגיל 6 עלה ארצה היישר למרכז קליטה בנתניה, שקיבלה את פניו בישראל. המשפחה התיישבה בהרצליה ולאחר מכן עברה לרמת השרון. עד לגיוס לצה"ל שיחק בהפועל ת"א, וכמאמר הקלישאה "הטובים לטייס" קפטן קבוצת הנוער האדומה ויתר על אפשרות להיחשב ספורטאי מצטיין בצבא ולהמשיך בקריירת הכדורגל

זו באמת הייתה אהבתו הכי גדולה", סיפרה אחותו, אריאלה שיפנבאוור וייס. "הוא היה מטורף. באנו עם המסורת של הכדורגל מדרום אמריקה. במונדיאלים רכבנו על זה שאנחנו מרגישים שייכים. בתור ילד קטן הוא כבר התחיל להתאמן בהפועל ת"א, יום יום נוסע באוטובוסים לגבעת העלייה ביפו. כאחותו הקטנה הייתי מתלווה אליו בשבתות למשחקים. בכלל, היינו אז עולים חדשים, אז דרך הכדורגל זה ממש היה מפגש עם התרבות הישראלית הסוערת. הייתה לנו תחושה של זרות, אבל בכדורגל זה הפך להיות חינני. היינו שומעים ביחד 'שירים ושערים', מתרגשים מזה ביחד כאחים.

הפועל זרמה אצלו בדם, הפועל וגם פניארול מאורוגוואי, אבל חשוב לציין שגם הייתה לו פינה חמה בלב למכבי נתניה. המקום הראשון שהגענו אליו בארץ זה היה אולפן הקליטה בנתניה, אז שפילגר, עודד וגדי מכנס היו גם גיבורי ילדות שלו, בהתחלה לפחות. וזה נמשך עד סוף אצלו. גם בצבא ובאוניברסיטה הוא שיחק כדורגל. עד יומו האחרון שיחק כדורגל עם הילדים. סיפר לי פעם פקוד שלו, הם גרו ביחד בתל נוף והיו הולכים למגרש המשחקים, כל אחד עם הילדים שלו. למרות שהם היו קטנים ממש, דני היה משחק איתם כמו משוגע ורוצה לנצח בכל מחיר, לא נותן להם שום מתנה במשחק, לא מוותר. כל משחק היה בשבילו משחק חייו

הוא היה ילד כזה שתמיד התעסק במה שהוא אוהב", חידדה אריאלה. "היו לו תמיד חבר או שניים, לא יותר מדי, אבל הקפיד בעיקר לשמור ולאהוב על כדורגל, מתמטיקה ופיזיקה. השילוב המיוחד הזה ליווה אותו עד גיל 18, אז הוא עמד בפני צומת. כקפטן הפועל בנוער זה היה לקבל ספורטאי מצטיין ולהמשיך בכדורגל, או עתודה בצבא כמו תלפיות או קורס טיס. אני תמיד אומרת שאין הרבה אנשים שיודעים לקחת לקצה את כל מה שהם אוהבים לעשות, אז הוא לקח גם את הכדורגל וגם את המתמטיקה והפיזיקה עד למצב שיכל לבחור מה לעשות בטופ של כל מקצוע. כמובן שהוא הלך לקורס טיס וסיים אותו בהצלחה".

בצה"ל, הקריירה שלו נסקה. בתום שירות החובה הוא המשיך לשירות קבע בחיל, במהלכו התקדם לדרגת סגן אלוף. כשבתווך הוא נשא לאישה את יעל, הביאה עמה שלושה ילדים לעולם שגדלו במגורי הבסיס הצבאי בתל נוף ועברו למושב קדרון, רק ימים ספורים לפני אותו אימון, במסגרת שיתוף הפעולה בין חילות האוויר של צבאות ישראל ורומניה.

על פי אתר "יזכור", דניאל נפל בפעילות מבצעית ב-26 ביולי 2010. במהלך האימון התרסק מסוק יסעור בעת טיסה במזג אוויר ערפילי בהרי הקרפטים, בדרום-מערב רומניה, וכל אנשי הצוות נספו. עם דניאל נפלו עוד שישה חיילים שנמצאו במסוק: סגן אלוף אבנר גולדמן, רב סרן יהל קשת, רב סרן ליאור שי, סרן ניר לקריף, רב סמל ראשון אורן כהן, והמשקיף הרומני קפטן סטפן קלאודיו דרגנה.

עם נפילתו בגיל 43, דניאל הועלה מדרגת סגן אלוף לדרגת אלוף משנה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בגדרות. בחודש ספטמבר 2011 נחנכה מול מקום נפילת המסוק, אנדרטה לזכר שבעת הנופלים שהוקמה על ידי משרד הביטחון וחיל האוויר. שנה לאחר מכן, ב-2012, קיבל שיפנבאוור ז"ל צל"ש ממפקד חיל האוויר דאז האלוף עידו נחושתן, על נחישותו במלחמת לבנון השנייה, כשיצא לחלץ כוח של סיירת מטכ"ל תחת אש עמוק בשטח האויב.

ההוקרה לא נעצרה בצה"ל. מיד לאחר נפילתו של דני ז"ל, הפועל ת"א חיבקה ואימצה את המשפחה. הילדים, שעוד לא עיכלו שאירע, הוזמנו למשחקי הקבוצה במוקדמות ליגת האלופות, מהמשחק מול אקטובה, דרך רד בול זלצבורג ועד לשלב הבתים בצ'פיונס מול ליון, שאלקה ובנפיקה ליסבון. מאז, במועדון מלווים את המשפחה בכל יום זיכרון, ואף מקדימים, עם הנחת זר פרחים, צעיף או חולצה אדומה לזכרו של שיפנבאוור ז"ל.

דני נהרג והפועל הייתה מדהימה אליו", הוסיפה אחותו. "בשבעה הופיעו גילי ורמוט ואיתי שכטר, הם הגיעו לבית והילדים, שהיו גמורים, לא ידעו את נפשם. אחר כך הם אירחו אותם במשחק ומאז שלושתם שרופים אש. לכל משחק הם הולכים, חיים את זה ממש. גם אם דני היה חי זה היה ככה, אבל כמובן שמאז יש לזה משמעות אחרת לגמרי. אנחנו כל שנה מגיעים לחלקת הקבר ביום הזיכרון ותמיד המועדון שולח נציג או שניים ושמים זר פרחים על הקבר, זה מאוד מרגש. זאת בעצם הוקרה לעובדה שזה בדיוק מה שדני אהב באמת".

"זה תמיד מרגש שהפועל אתנו, זה לא מובן מאליו בכלל", מספר בנו של דני ז"ל, רועי שיפנבאוור. "אין פספוס של יום זיכרון אחד מאז שהם לא שמו זר פרחים או חולצה או צעיף, אפילו יום לפני. הרבה אנשים חושבים שזה מובן מאליו, כי זו קבוצת כדורגל וארגון שכאילו אמור לעשות את זה, אבל לא. אני מודה להפועל בכל הזדמנות ושלחנו להם הודעות תודה כמו תמיד. הפועל מקדשת את החללים שלה, ככה אני קורא לזה. הם לא נותנים לזה לחמוק מאתנו אף פעם ואני שמח על זה. אני לא רוצה שהפועל תפסיק בחיים לחשוב עלינו כ'משפחה שכולה מטעמה', ככה אני מגדיר אותנו"

זה עשור, הזוי, תשעה ימי זיכרון עברנו מאז", ממשיך רועי על אביו. "את המוות אנחנו מציינים עוד חודשיים. אני זוכר את התקופה מצוין, את הדאבל. הייתה שנה מדהימה מבחינת כדורגל, שנת שיא אפשר להגיד וכן, שנה שלעולם לא נשכח. השתנינו מאז מאוד בהרבה מאוד מובנים. רק האהדה להפועל היא מהדברים היחידים שנשארו אותו דבר. גם אחרי 10 שנים אנחנו מגיעים לבלומפילד, עכשיו המחודש, להתבאס כאילו אין מחר ולחגוג בכל הבלחה חד פעמית מחדש. ככה זה מרגיש כל פעם מחדש.

"אין שבוע-שבועיים שעוברים ואני לא רואה את שער האליפות בטדי מחדש כדי להעביר את הצמרמורות הזאת בגוף, כי אין כאלה היום. יש יותר חגיגה פלייאוף עליו מאשר שער אליפות בטדי. הכל השתנה. בהפועל, בחיים שלנו, הכל. כמובן שכל הדברים האלה מזכירים לי את אבא כל פעם מחדש. לא בהכרח הצלחות, בכלל להיזכר במשחקים שראינו ביחד. כמו השער של ערן זהבי אני נזכר גם בגמר גביע שהפסדנו לבית"ר ירושלים עם ההחמצה של ראובן עובד. אבא והפועל זה משהו בלתי נפרד. הוא גם היה שחקן באגודה, אז בכלל".


מעבר להפועל ת"א כמובן, במשפחה מספרים גם על האהבה הענקית לנבחרת אורוגוואי, אהבה שנמשכה עד ממש לימיו האחרונים. הסלסטה סיימה במקום הרביעי במונדיאל 2010 בדרום אפריקה – לראשונה במקום הזה, או בכלל בשלבי הנוקאאוט מאז המונדיאל הראשון בחייו של דני ז"ל ב-1970, עליו שמע רק כשגדל והתפתח. בין המונדיאל הראשון בחייו לאחרון עבר הרבה, וקצרה היריעה מלהכיל, אבל על האחרון כדאי להתעכב כדי לתאר עוד מעט את דמותו של האיש.

"הפעם האחרונה שנפגשנו כל המשפחה זה היה ברבע גמר מונדיאל אורוגוואי מול גאנה", נזכר רועי. "נגיעת היד של לואיס סוארס בדקה ה-120 זה אירוע שאני טוען שהוא הכי מותח שחווינו בחיים, אמוציות ומתחים שאי אפשר להסביר. בגול של סולי מונטארי התעצבנו והתבאסנו. המשפחה שלי גרה בהרצליה, רצינו לחזור הביתה מתוך עצבים, ופתאום הגיע השער של דייגו פוראן בבעיטה חופשית אדירה. אחר כך החמצות פנדלים, הצ'יפ של סבסטיאן אבראו בשער שהכריע. כל זה בשידור של אורוגוואי בספרדית. אני מסביר היום לחברה שלי על האמוציות, אבל אי אפשר באמת. מטורף כמה שזה היה מרגש".


"זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אחי, גם האחרון שהיא ניצחה במונדיאל הזה. זאת הייתה הופעה היסטורית ומרגשת, הקירות בבית שלנו רעדו", הוסיפה אריאלה. "תמיד רכבנו על זה מאורוגוואי בזמן שהיה מונדיאל, כל השנים, אבל בפעם ההיא באמת הרגשנו את זה קרוב אלינו".

"בגיל 41 הוא חזר לאורוגוואי אחרי 35 שנה אחרי שלא היה שם, הפתיע את סבא וסבתא שלי", הוסיף רועי, שמשתוקק לסגירת מעגל מרגשת במונטווידאו 100 שנה אחרי המונדיאל הראשון, אותו אירחה ובו זכתה, היחיד עד היום. "הם טסו ביחד לחתונה של קרוב משפחה, טיילו באורווגאי וסבא שלי טוען שהוא בכה פעם אחת בטיול, רק באצטדיון סנטנריו במונטווידאו, שהוקם לקראת המונדיאל הראשון ב-1930. אמן שהכל יישאר כמו שאמור להיות ושנזכה להיות שם ב-2030 במונדיאל.


"אני תמיד מקווה שדברים טובים יקרו בהפועל ובאורוגוואי כי זה מאוד מקרב בינינו לבין אבא שלי. לשחק כדורגל, לראות ביחד. אין לי אמונות טפלות בכדורגל כי אני כבר לא סומך על הקבוצה, אבל בכל דבר במשחק נגיד אני מריץ לעצמי בראש מה אבא היה חושב. הוא היה שובר צלחת אם היינו סופגים בדקות האחרונות. במונדיאל האחרון פרננדו מוסרלה עשה טעות מול נבחרת צרפת ואז הבנתי שבמצב כזה כוס אחת לפחות הייתה נשברת בבית.

"בכלל כל הנושא של מונדיאל מציף הכל. אבא היה פנאט של דייגו ארמנדו מראדונה. את השידור של השער שלו עובר את כל נבחרת אנגליה יודעים בעל פה. את כל שמות השחקנים האנגלים שהוא עבר בדרך לשער הזה. אני לא זוכר אם הוא הכריח אותנו לצפות בזה שוב ושוב או שזה פשוט נתפס. גם אני מעיר את אחים שלי באמצע הלילה, כולם יודעים בעל פה את השער הזה ומדקלמים. כל פעם מחדש אנחנו יושבים ורואים בהלם את הגול הזה, נזכרים באבא ונשארים בהלם ממה שהאיש הזה עשה, מהטירוף של השדר. זה יישאר אתנו לנצח".

דייגו מראדונה (רויטרס)
דייגו מראדונה (רויטרס)
"צריך להבין, לטייס אין הרבה זמן פנוי", מסכם רועי. "גם כשהוא מגיע הביתה הוא עובד. זה הרבה שעות עבודה, גם כשאתה עם המשפחה. זה לא באמת היה לגיטימי ללכת למשחק כדורגל בשבת עם הילדים. וזה לא עניין של 90 דקות, מתחילים את זה כמה שעות לפני בגלל הפקקים, רוצים לתפוס מקום טוב, אז מקדימים. זה אירוע". כמה זה היה אירוע עבור דני ז"ל? הסיפור הבא ימחיש עד כמה ניתן יהיה להגדיר כל משחק שהיה קרוב ללבו, כטקס לכל דבר.

"בלי קשר לצבא ולכדורגל, הוא היה אדם מאוד רציני באופי שלו", נזכרה אריאלה בעודה צוחקת מהסיפור, שככל הנראה מתאר את הקשר העמוק בין אחיה לבין כדורגל בצורה הטובה ביותר. "הוא היה ראש אגף מבצעים מיוחדים בחיל האוויר, אפשר להבין עד כמה זה רציני ולא צריך להסביר. באותם ימים, במונדיאל 2010, הוא עבד על משימה מאוד חשובה. מהאנשים שלו במשרד הוא ביקש לבדוק שוב ושוב כמה עניינים שקשורים

"באחד הימים, פתאום בשעה 16:00, הוא קם באחת הישיבות אמר לאנשים 'אני הולך, להתראות' בחיוך. הסתכלו עליו בפליאה. ראש ענף מבצעים קם באמצע ישיבה, אלה לא דברים שניתנים לדיחוי. 'לאן אתה הולך? אנחנו באמצע', שאלו אותו. הוא הסתכל עליהם, ושמעתי את זה מכמה אנשים שהיו לצדו, ואמר להם משפט שממוסגר שם באותו החדר עד היום 'מלחמות יש כל הזמן, מונדיאל רק פעם בארבע שנים' והלך הביתה באותו רגע כי היה משחק של אורוגוואי. כל מי ששמע את זה לא ישכח את זה לעולם. ואני מדגישה, הוא היה אדם מאוד רציני".

הסיפור על דני שיפנבאוור ז"ל מתחיל עם מוטל'ה שפיגלר והאחים מכנס בתור הזהב של מכבי נתניה ומסתיים עם גילי ורמוט ואיתי שכטר, בדאבל של הפועל ת”א ב-09/10, ובשבעה אחרי מותו. מאצטדיון הקופסא, דרך גבעת העלייה ובלומפילד, כן בקריירה האגדית של מראדונה ועד למונדיאל 2010 בדרום אפריקה, שהחזיר את אורווגאי שלו לקדמת הבמה של הכדורגל העולמי, בענק.


זה סיפור על גיבור ישראל. גיבור שנפרד מהמשפחה המורחבת שלו בפעם האחרונה, באותו רגע מרגש עבורו ועבורם עם נגיעת היד האלמותית של סוארס, שאפשר לאורוגוואי להגיע עד כדי פסע מגג העולם, ולא הרבה לפני שנפרד מאשתו וילדיו בפעם האחרונה. באותה נשימה, גם דני ז"ל עשה כמו סוארס. להבדיל אלף הבדלות. הוא נתן את כל מה שיש לו למען המדינה שלו, סיכן את עצמו, הקריב הכל בשבילה ונלחם בכל מאודו עד לרגע האחרון בחירוף נפש.

מחבר:  גרזן אדום [ 28 אפריל 2020, 08:42 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

הפועל ת"א ערכה טקס וירטואלי לאוהדיה החללים
האדומים לא יכולים היו לעלות לקברי אוהדיה הקבוצה שנפלו במערכות ישראל וערכו ברשתות החברתיות אירוע זיכרון. סיני: "זוכרים אותם, פשוט להצדיע להם


בכל שנה בטקסי יום הזיכרון, עולים שחקני הפועל תל אביב לקבריהם של אוהדי הקבוצה שנפלו במערכות ישראל, כדרך קבע בשנים האחרונות. השנה, מהסיבות הידועות לכולם, המסורת הזו נקטעה, אבל למרות זאת הפועל ת"א ערכה טקסים וירטואליים החל מכניסת יום הזיכרון, כאשר בכל שעה מאז אתמול בערב (שני) עלה טקס וירטואלי אחר לרשתות החברתיות, בו אחד משחקני הסגל ספד לחללים ונפגעי פעולות האיבה, אוהדי הקבוצה.

"צריך להצדיע ולחבק את ההורים של הנופלים. הם הגיבורים שגידלו וחינכו לאהבת הארץ, לתת מבלי לקבל דבר בתמורה", אמר משה סיני נציג הבעלים. "כמובן את החיילים היקרים שחירפו את נפשם במלחמות ושמירה על הארץ, מאהבה ונתינה גדולה. אנחנו זוכרים אותם פעם בשנה, אבל אותם זה מלווה כל דקה שעוברת. פשוט להצדיע להם

ארז נעמן, דובר המועדון, אמר: "הפועל ת"א תמשיך לכבד את זכר הנופלים אוהדי הקבוצה ולחבק את משפחותיהם. השנה נבצר מאיתנו לשהות במחיצתם במהלך טקסי הזיכרון, אך אנו לא שוכחים את חובתנו הערכית והמוסרית, בתקווה שבשנה הבאה נשוב לבתי העלמין. אוהדי הקבוצה ומשפחותיהם הינם חלק בלתי נפרד מהמועדון - וכך זה יהיה לנצח. יהי זכרם של הנופלים ברוך

דניאל פומרנץ ז"ל

טל יפרח ז"ל

אילן גבאי ז"ל

הדר הרשקוביץ ז"ל

גלעד יעקובי ז"ל

מחבר:  גרזן אדום [ 28 אפריל 2020, 08:48 ]
נושא ההודעה:  Re: יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340, ... 16,00.html

הדר הרשקוביץ בת ה-15 נהרגה בפיגוע בהרצליה
מחבל מתאבד ניגש למסעדת "מפגש ג'מיל" במרכז העיר, ביקש כוס מים ופוצץ את עצמו. הדר הרשקוביץ, בתו של מנכ"ל הפועל ת"א בכדורגל, נהרגה, ועוד 16 בני-אדם נפצעו, בהם אחד קשה שנת 2002

עמוד 2 מתוך 2 כל הזמנים הם UTC + 2 שעות [ שעון קיץ ]
Powered by phpBB © 2000, 2002, 2005, 2007 phpBB Group
http://www.phpbb.com/